עברה שנה נוספת. באחד הימים בקיץ, כשהייתי בנסיעה מעכו
לכיוון הקריות, קיבלתי שיחת טלפון. "היי רותם, זאת פרופסור
לונץ, מה שלומך?".
לא האמנתי שאני שומע את קולה. "בדיוק נחתתי בשדה התעופה,
חזרתי מאנגליה מכנס של השתלות שתל כוכליארי ובאחת מן
ההרצאות עלה פרופסור שהסביר שהוא משתיל במצב כמו של
ליאם וכך זה נעשה בכל אירופה". המשכתי להקשיב והיא המשיכה:
"אני הולכת להכניס את ליאם להשתלה. אם בכל אירופה אפשר, אז
גם כאן זה יהיה אפשרי, אנחנו נהיה בקשר בקרוב". היא הסבירה
שלאור העובדה שלא הרמתי ידיים, היא זכרה את ליאם ואותי ולא
הפסיקה לחשוב על פתרונות.
עצרתי את הרכב בצד הכביש והתחלתי לבכות חזק. יכולתי למלא
דלי עם הדמעות, רק שהפעם היו אלה דמעות של אושר ותקווה.
הילד שלי יקבל הזדמנות לשמוע כמו כולם, בזכות מלחמה עיקשת
שניהלתי בשבילו ולמעשה בשביל כולנו. מבחינתי זו המשמעות
האמיתית של להיות אבא - לעשות הכול עבור ילדיך.